בניגוד למערך העירוני באזור החוף של ארץ ישראל, שעבר פיתוח מואץ החל מראשיתה של התקופה הפרסית, אזור ההר של ארץ ישראל התאפיין בהמשך קיומה של הכלכלה הכפרית ובהיעדרו של יישוב עירוני. זהו אחד ממאפייניו הבולטים של אזור ההר בתקופה הפרסית, המשך למציאות הגיאופוליטית שנוצרה באזור זה במהלך ימי השלטון האשורי והבבלי.

מאפיין זה של אזור ההר אינו רק ביטוי לאינטרסים הכלכליים של האימפריה הפרסית (בדומה לאינטרסים של האימפריות האשורית והפרסית). הוא מעיד יותר מכל על מעמדו האסטרטגי השולי של אזור זה בכלל, ושל יהודה בפרט, לאורך מרבית התקופה הפרסית. ריחוקו מדרך החוף ומהנמלים, מהסחר היבשתי והימי ומהפעילות הצבאית שהתמקדה באזורים אלה, הביא לכך שלאימפריה הפרסית לא היה כל אינטרס בביסוסם של מרכזים עירוניים באזור ההר או ביצירתם של מעמדות גבוהים עירוניים, דתיים, או כלכליים. לפרסים לא היה גם כל עניין בביצור ערים או ביצירת האפשרות לקיני התנגדות לאומיים במרחב זה.

לאור זאת, יש לבחון הנחות שהשתרשו במחקר באשר לאינטרסים הפרסיים ביהודה והשפעתם על מעמדה של הפחווה ותהליכי התפתחותה, ובראשם שיבת ציון ובניין חומותיה של ירושלים.

בהרצאתי אבחן את התיאוריות השונות שהעלו חוקרים להסבר האישור הפרסי שניתן לבניית חומותיה של ירושלים באמצע המאה החמישית לפנה"ס. אדחה הסברים שהדגישו את היוזמה הפרסית לבניית החומות (כמו גם להגעת נחמיה ליהודה) על רקע ההתפתחויות הצבאיות והפוליטיות באזור אטען שמרבית השחזורים הללו מבוססים על יצירת זיקה מלאכותית בין מקורות היווניים לתיאורים בעזרא ונחמיה, ומניחים מראש שליהודה הייתה חשיבות אסטרטגית מרכזית בפעילות הצבאית של האימפריה הפרסית באזור. שחזורים אלה גרמו גם, בטיעון מעגלי קלאסי, לתיארוכן של מצודות רבות בארץ ישראל בכלל, ובאזור ההר בפרט, לפרק הזמן של אמצע המאה החמישית לפנה"ס. בעקבות כך אף הוצעה אבחנה מלאכותית בין שני שלבים בארכיאולוגיה של התקופה הפרסית ביהודה: זה שלפני אמצע המאה החמישית לפנה"ס וזה שלאחר ביצור ירושלים והקמת ה"מצודות הפרסיות" ברחבי ההר.

הבנת מעמדה האסטרטגי השולי של יהודה באימפריה הפרסית ובפעילות הצבאית הפרסית לאורך חופי הים התיכון ובכיוון מצרים מאפשרת בחינה שקולה יותר של הסיבות להתפתחויות שחלו ביהודה במהלך המאה החמישית לפנה"ס, ואף יותר מכך – לבחינת הסיבות והגורמים שהביאו להתפתחויות אלה ולהבנת פרק הזמן שבו הם התרחשו.