מדיניות החוץ המצרית בתקופת הממלכה החדשה (1150-1550 לפנה"ס) נתפסת במחקר כמדיניות מובנית, שתכליתה להרחיב את גבולות ההשפעה המצרית באזורי הלבנט ונוביה לכדי יצירת מרחב אימפריאלי אחיד באופיו. המניעים המיוחסים למלכי מצרים בפעילותם האימפריאלית נעים בין שיקולי יוקרה מדינית ואידיאולוגיה דתית-מלכותית, לבין הצורך לבסס את ביטחונה של מצרים עצמה כנגד סכנת פלישה ושעבוד בידי גורמי חוץ (כדוגמת החיקסוס). הגורם הכלכלי נתפס כתוצאה (ברוכה) של פעילות זו, אך לא כגורם מניע, המעצב את דפוס הפעילות המצרית .
בחינה קרובה של מאפייני פעילות החוץ המצרית מעלה תמונה שונה. מדיניות החוץ המצרית בלבנט בתקופה הנדונה מעולם לא הביאה ליצירת מערך שליטה מצרית חובק באזורים בהם פעלו מלכי מצרים. פעולתם אופיינה במסעות צבאיים, המשתנים בהיקפם ותדירותם, לאזורי מפתח נבחרים במרחב הלבנט, בהם פעלו שוב ושוב. חלקים ניכרים ממרחב זה נותרו ללא מעורבות מצרית ישירה, אלא תחת מארג קשרים דיפלומטיים והתקשרויות חוזיות, לעתים כפויות. האזורים בהם פעלו מלכי מצרים באופן ישיר הנם, באורח מובהק, אזורים בהם עברו נתיבי סחר ראשיים, או צמתי מפתח למעבר מוצרים, סחורות וחומרי גלם אשר היוו מרכיב משמעותי במכלול מוצרי הייבוא המצריים.
ביטוי מובהק לכך נמצא בשתיים מתקופות השיא של פעילות החוץ המצרית בלבנט: ימי תחותימס השלישי וימי רעמסס השני. לעתים נדמה, כי שיקול כלכלי מרחיק-ראות עמד ביסוד פעולתם הנרחבת של השניים במרחב הלבנט. הם לא מיסדו מערך אימפריאלי כדוגמת אלה הידועים לנו היטב מן האימפריות של אשור, פרס ורומי. יתרה מזאת: אפילו האחיזה המצרית המובהקת בנוביה, הקרובה יותר לאחיזה אימפריאלית במובנה המקובל, נתפסת בעיני חוקרים ככלי שתכליתו הייתה להבטיח את האינטרס הכלכלי המצרי בחבל ארץ דרומי זה. מערך המצודות והמקדשים נתפס בעיני אסכולה מחקרית אחת כתשתית אשר נועדה להבטיח את יעילות הניצול הכלכלי של נוביה, ולא כביטוי לרצונה המובהק של מצרים להשליט את רוחה ומרותה על שכניה מדרום.
אמנם, מגוון שיקולים ומניעים עמד בבסיס פעילות החוץ המצרית בתקופה הנדונה, חלקם כרוכים אלה באלה. אפשר שהשיקול הכלכלי לא היה בלעדי, אך הוא היה משמעותי ובולט עד כדי כך, שהיווה גורם מעצב ומשפיע על עצם גיבושה של מדיניות החוץ המצרית. ראוי לבחון את משקלו של השיקול הכלכלי גם לאור השינויים שחלו בתפיסת העולם המצרית במהלך פרק הזמן הנדון. הכרת התהליכים הפנימיים המתרחשים במצרים בתקופת הממלכה החדשה עשויה לספק הסבר להפיכתו של השיקול הכלכלי לגורם מכריע בעיצובה של מדיניות החוץ המצרית.