חקר הממצא האפיגרפי בארץ ישראל מן התקופות הביזנטית והמוסלמית הקדומה מלמד את הדברים הבאים: 1. יוונית הייתה שפת התקשורת (vehicular language) השלטת במשך רוב התקופה הנדונה. 2. שיא הופעתה של היוונית בכתובות חל במאה השישית ובשליש הראשון של המאה השביעית. 3. השפה היוונית המשיכה לשמש את הנוצרים בארץ עד סוף המאה השמינית לפחות.
דעיכת היוונית הייתה תוצאה של הכיבוש המוסלמי ושל החלפת התרבות השלטת, נוצרית דוברת יוונית, בתרבות חדשה, דוברת ערבית. ניתוח הכתובות היווניות בנות התקופה - שרבות מתוכם מתוארכות - מלמד על משך השימוש בשפה בתחומי החיים השונים. למשל, מתברר שכתובות הקבורה ביוונית נעלמות זמן קצר אחרי הכיבוש הערבי, ואילו כתובות הבנייה ממשיכות להופיע במשך כ-150 שנים נוספות: מה שמלמד שהיוונית איבדה את מעמדה במסגרת חיי הפרט – שהרי ממילא היא לא שימשה כשפת התקשורת בחיק המשפחה ובתוך הקהילה. לעומת זאת, כתובות הבנייה מבטאות את הזהות התרבותית של הקהילה כלפי חוץ, ובתחום זה היוונית המשיכה להיות שפת התקשורת הכתובה אפילו כאשר רוב הציבור כבר לא שלט בה. גם בתחום כתובות הבנייה אפשר להבחין בשינויים במשך כ-250 השנים בין המאה השישית לסוף המאה השמינית. אם נשרטט עקומות המתארות את פיזור הכתובות המתוארכות במשך התקופה על פי סוגיהן, בולטת העובדה שבניית בנייני ציבור ומבנים צבאיים (מצודות, חומות וכדומה) הגיעה לקיצה בימי יוסטיניאנוס בעוד שפעילות הבנייה של בנייני פולחן נוצרי המשיכה להיות ערה מאוד אף לאחר הכיבוש המוסלמי. עוד עובדה שניתן להבחין בה ממיון גיאוגרפי של הכתובות היא שבעוד שעד תקופת יוסטיניאנוס הבנייה מתחלקת בין בנייה עירונית ובנייה כפרית במידה כמעט שווה, לאחר תקופת יוסטיניאנוס, רוב הבנייה נעשית בכפרים. בכמה ערים מרכזיות כגון קיסריה וסקיתופוליס, הבנייה למעשה נפסקה לקראת סוף ימי יוסטיניאנוס, לפחות על פי מה שניתן ללמוד מן הכתובות.