בעבודת הדוקטוראט שלה הגדירה איילת גלבוע אופק כרונולוגי בדור שהיא קראה לו "תקופת המעבר ברזל I/II (Ir1/2). אופק זה מתאפיין בהיותו מאוחר במקצת לשכבות המאפיינות את סוף תקופת הברזל I (כגון קסילה X ומגידו VIA), אך טרם מופיעים בו (או מופיעים במידה מועטה מאוד) המאפיינים ה"קלאסיים" של תקופת הברזל IIא – כגון חיפויים אדומים ומרוקים, קערות מזוות ו/או עם שפיות מעוצבות, קנקני "היפו", פכיות שחורות. הראייה לכך שאמנם זהו אופק כרונולוגי אמיתי (ולא למשל תופעה רגיונאלית גרידא) ושיש להקציב לו משך זמן ניתנת מהייבוא הקיפרי: בעוד שבשכבות של סוף תקופת הברזל I מופיע ייבוא קיפרו-גיאומטרי IA, מתאפיינות שכבות הברזל IIא' בא"י (ואפילו הקדומות שבהן) בייבוא קיפרו-גיאומטרי III (בעיקר נפוצה קבוצת הכלים Black-on-Red). שלב הביניים מקביל לתקופה הקיפרו-גיאומטרית IB – II.
בשתי סדרות של תאריכי פחמן 14 קבענו את משכו של השלב הזה לדור או שניים, מסוף המאה העשירית בקירוב ועד תחילת המאה התשיעית.
סדרת מאמרים שיצאו מאז (הן שלנו והן של חוקרים אחרים) ביססה את קיומו של השלב הזה כאופק כרונולוגי נפרד וניתן להגדרה – המקביל לשכבות שתוארכו בעבר כ"סוף ברזל I" או "ברזל IIא קדום".
ל"פילוח" העדין של תק' הברזל I/ תק' הביניים / ותק' הברזל IIא, יש משמעויות עמוקות מעבר למחלוקות בדבר הכרונולוגיה המוחלטת בארץ ישראל והקשריה המקראיים. פילוח זה מאפשר לראשונה למפות בצורה מדויקת את התאוששותן של תרבויות הים התיכון מהמשבר של סוף תקופת הברונזה. העדויות בארץ מצטרפות לשורה של תגליות חדשות (ותאריכים חדשים) מסביב לים התיכון – ובעיקר בצפון אפריקה ובספרד. את חידוש הקשרים הדו-כיווניים בין פיניקיה (כולל חוף הכרמל) לקפריסין יש לתארך לסוף תקופת הברזל I (האופק שאנחנו קוראים לו "Ir1b") בתקופת המעבר אנחנו רואים קשרים ראשונים עם יוון ואף עם נקודות מערבה משם (סרדיניה? ספרד?) ואילו בתקופת הברזל IIא המאוחרת יותר יש עדויות ראשונות לפיניקים בצפון אפריקה. מי אחראי לקשרים הללו – פיניקים? קפריסאים? יוונים מאאובויה? האם מדובר במושבות ממש? קשה לדעת – אולם ההתאוששות הזו של מערכת הקשרים הבינלאומיים, מהווה את הרקע והבסיס להתפתחויות של הדורות הבאים – ייסוד מושבות פיניקיות ויווניות סביב הים התיכון, הפצת האלפבית ליוון, ו"התנעת" תהליכי עיור ובניית מורכבות חברתית באיטליה, ספרד וצפון אפריקה.