במספר רצפות פסיפס אשר נחשפו בפרוביניקה ערביה ובפלסטינה תוארו זוג סנדלים בסמוך לפתחים. רצפות הפסיפס נמצאו בהקשר חילוני בבתים פרטיים ובהקשר כנסייתי בכנסיות ובקפלות. בחלק מן הרצפות זוג הסנדלים מתואר בסמוך להאנשה של טיכה.
 
ציון של סנדלים שכיח בעת העתיקה במקומות שונים, קיומם הוסבר על פי הקונטקס בו נמצאו. כדי להבין את המשמעות של הסנדלים בהקשר החילוני והדתי בתקופה הביזנטית, יש לעקוב אחר הופעתם בעולם הרומי בבתים פרטיים, בבתי מרחץ ובמקדשים. בבתי מרחץ הם נתפסו כברכה למרחץ טוב, בהקשר דתי הם נמצאו בעיקר במקדשים הקשורים בבריאות והם סימלו את התפילה או הברכה לבריאות.
 
המוטיב עבר אל הנצרות ונמצא הולם לעיטור בתים פרטיים, כנסיות וקפלות, אך קיבל משמעויות נוספות אשר הלמו את התכנים ועיקרי האמונה הנוצרית. הברכה מן העת העתיקה קיבלה רבדים נוספים בשעה שהסנדלים נבחרו לעטר קפלות קבורה וקפלות הצמודות לכנסיות האם. כאן זוג הסנדלים מהווים בנוסף לברכה למאמין הנוצרי, סמל לעזיבת הנפטר את העולם הזה והמעבר אל העולם הבא, ומאחורי הפסיפס עומד רעיון התחייה. לימים בימי הביניים, יבינו את הסנדלים כטביעות הרגל של מריה או ישו.